<h1>מי"ב</h1>
<h2>דף כה.</h2>
שנצטוינו לקדש את השם, שנאמר [ויקרא כ"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל, כלומר שנמסור נפשינו למות על קיום מצות הדת. וכבר ביארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאי זה מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה [ויקרא י"ח] וחי בהם דמשמע ולא שימות בהם, כבר קבלו הם שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עבירה, ואפילו בקבלה אנו חיין בכל דברי התורה, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ע"ד ע"א] כי ג' מצות הן שחייב האדם שיהרג ואל יעבור בהן לעולם, והן עבודה זרה וכל אביזהרא, כלומר כל ענין שלה אסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם, וכן גילוי עריות וכל אביזהרא, ושפיכות דמים, שאם יאמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונת השם אף על פי כן נצטוה שיהרג ולא יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כפר בשם. ולשון ספרי, על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו יהרג ואל יעבור, כמו שאמרנו. שורש מצוה זו ידוע, כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] שבאלו הג' עבירות שזכרנו חייב האדם למסור נפשו בכל ענין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא ובין שיתכוין הגוי להעביר או אפילו להנאת עצמו, אבל בשאר העבירות אמרו דשלא בשעת שמד ובצנעא יעבור ואל יהרג, ואפילו יתכוין הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא, כלומר בפני עשרה ישראל, אם להנאתו מתכוין המעביר יעבור ואל יהרג, ואם להעבירו יהרג ואל יעבור, ובשעת השמד אפילו בצנעא ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה אפילו אערקתא דמסאנא, כלומר שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם. וזה שאמרנו אביזהרא דעבודה זרה, הענין הוא לומר כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיוחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי [שבת פי"ד ה"ד] לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית דמיחזי כמאן דמודה בה אלא אפילו אמר לו הבא לי עלין של אילן פלוני סתם והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבור, ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא דהא לא פלח לה אלא מכל מקום דמתהני מינה ואיכא במילתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, דהוא לאו המיוחד בעבודה זרה. אבל איסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן להו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול ליתנהו בכלל אביזהרא דעבודה זרה ליהרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיוחד בעבודה זרה ממש, דבכולהו מצות נמי איתיה. אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת חידושי מורי ישמרו אל שכתבו כי בירושלמי דעבודה זרה [פ"ב ה"ב] משמע דכל שאמר לו הרופא עליו סתם יעבור ואל יהרג. וענין שפיכות דמים למדו הענין [זכרונם לברכה, סנהדרין ע"ד ע"א] מדרך הסברא ואמרו על דרך משל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצוות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרוג שום אדם לחבירו, ואפילו יהרג הוא על זה. ועוד אמרו זכרונם לברכה [ירושלמי תרומות פ"ח ה"ד] שאפילו היו כמה אלפים ישראלים ואמרו להם אנסים תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, ודוקא כשאמרו להם אחד סתם אבל ייחדוהו להם בפירוש שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרוג כולכם רשאין ליתנו, כענין הידוע בשבע בן בכרי, וכן הדין בנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם וכולי, כדאיתא במסכת תרומות פרק שמיני
